דברים לזכרה של חדווה - אלחנן בלומנטל

יותר משלושים שנה אמרתי דברים לזכרה של חדווה ז"ל ביום לזכרה המתקיים מדי שנה בבית הספר בחצור, בו עבדה כמורה
יועצת, ובאזכרה ביום השנה בנס-ציונה. בחרתי מספר קטעים לפרסם כאן.
: בית הספר בחצור, 23.1.13
אף אחד מכם לא הכיר את חדווה. גם בצוות המורים נותרו מעטים שהכירו אותה. אני רוצה, ברשותכם, לומר מספר
מילים עליה, ועל הגורל המר שהביא למותה בגיל 32 , כשהיא מאושרת וקורנת לקראת לידת הילד הראשון, לו ציפתה
בכיליון עיניים.
כדי לתאר את חדווה איעזר בשני מאמרים מ"פרקי אבות". אתם יודעים מה זה "פרקי אבות"? זוהי יצירה ספרותית
יהודית עתיקה, שהיא חלק מן המשנה. זהו אוסף אִמרות של חכמי ישראל, שנאספו במשך כמה מאות שנים, העוסקות
במשמעות החיים, במוסר, ביחסי-אנוש ובדרך שראוי לאדם ללכת בה.
אחת האמרות, בפרק הרביעי, אומרת כך:
"כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים הוא מתלמידיו של
בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפלה, תלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, תלמידיו של
בלעם הרשע".
"עין טובה" היא נדיבות ורוחב-לב, היפוכן של הקנאה וצרות-העין. חדווה התברכה באלה מלוא חופניים. אני זוכר
ביטוי אחד בולט ויוצא דופן לכך: יום אחד, כשגרנו בראש פינה, חדווה קבלה מכתב מנערה בה טיפלה שנה או שנתיים קודם
במעון לנערות במצוקה. היא כתבה לה שהיא זקוקה נואשות לכסף (אני כבר לא זוכר לאיזו מטרה). חדווה נענתה ושלחה לה
כסף ביד רחבה במספר הזדמנויות.
"רוח נמוכה ונפש שפלה", אלו הן ענווה, צניעות ופשטות. נראה לי שצניעות ופשטות היו מאפיינים בולטים של
חדווה: היא ראתה את עצמה כאדם פשוט, ללא יומרנות וללא התנשאות, בלי "דאהווין". מתוך כך יכלה לתת כבוד להוריה,
ולכל מי שלמדה ממנו והעריכה אותו כבעל-ידע או כבר-סמכא, ובאותה מידה יכלה להתנהל עם צעירים ממנה, תלמידיה
ומטופליה המתבגרים, בגובה העיניים, כשווי-ערך, ובכך קנתה את ליבם והפכה להם לבת-ברית. דוגמא שאני זוכר מהשנים
שגרנו בראש-פינה היא שחדווה לקחה את חניכיה, חברי גרעין "עודד", שבאו לגור ולהתנדב בחצור, לרחצה לילית בכנרת.
אני זוכר עד היום איך חזרו כולם בשעה מאוחרת בלילה מאושרים ונלהבים. חדווה לא חששה שמא לא יישמר ה"דיסטָנְס",
והפכה לדמות משמעותית, מעין אחות גדולה, בחיי החניכים והתלמידים.
אִמרה אחרת מ"פרקי אבות" ממליצה: "הוי מקבל כל אדם בשמחה" – שימו לב: לא רק לקבל כל אדם בסבר פנים
יפות אלא מעבר לכך - בשמחה שבלב כשאתה רואה אותו. זוהי בעיני התכונה האופיינית לחדווה יותר מכל תכונה אחרת –
קבלת האחר מתוך שמחה ואהבת הבריות, לא בגלל קרבה מיוחדת או קשר קרוב אלא מעצם היותו בן-אדם. דומני שזו גם
התכונה העיקרית שגרמה לכך שחדווה הייתה מוקפת תמיד חברות וחברים, ושהייתה אהובה על רבים כל כך.
: אזכרה בנס-ציונה, 8.3.13
בימים האחרונים חיפשתי שיר מתאים לחדווה, לקרוא כאן היום. לאחר חיפושים לא מצאתי שיר מתאים יותר, מזה
המופיע בחוברת שהוציאו לזכרה בבית הספר בחצור, שיר המבטא את דבריה של חמוטל, ביתם של החברים שלנו לאה ואורי
ארבל, שהייתה חניכה של חדווה, וכתבה: "כל שרציתי לומר הוא שיותר מכל קלטתי ממך את אהבת החיים, את שמחת
השמש".
את השיר תרגם דוד אטמור, מורה בבית הספר שהיה בידידות עם חדווה, והפך אח"כ למנהל בית הספר. וכך כתב:
שבועות מספר לפני האסון ביקשת לתרגם לך שיר.
שלושה ימים לפני השבר הנורא מסרת לי תקליט שיעזור לי במשימה. אך לא הספקתי!
מה אכזר הגורל אם תרגום השיר מובא בחוברת לזכרך
מה נוראים הכאבים אם בתוכן השיר מודה את לחיים.

 תודה לחיים / ויולטה פּארה
 

תודה לחיים שהעניקו לי כל-זאת...
לי הגישו שני מאורות; עת אדליק אותם
אבדיל בשלמות החושך מאורם
בשמים הגבוהים ועומקם המכוכב
ובהמון – האיש אותו אוהב.

תודה לחיים שהעניקו לי כל-זאת...
לי נתנו את הצליל והאלף-בית.
את המילים אותן מבטאת ועליהן חושבת:
"אמא", "חבר", "אח", ו"הילה" זוהרת
את נתיב הנשמה של זה אותו אני אוהבת.

תודה לחיים שהעניקו לי כל-זאת...
אִפשרו צעידה לרגלי העייפות
איתן הילכתי בֶּערים, בשלוליות
בחופים ובמדבריות, בֶּהרים ובשפֵלוֹת
בביתְךָ, ברחובְךָ ובגנְךָ.

תודה לחיים שהעניקו לי כל-זאת...
לי חיים העניקו, לי נתנו יללה
בעזרתם אוכל להבחין באושר שבמצוקה
שני גורמים היוצרים את שירִי
את שירכם הזהה לשירִי.
זה השיר של כולם שהוא גם שירי האישי.
תודה לחיים.

​

​

​

: אזכרה בנס-ציונה, 27.2.14
לפני כחודש וחצי, בשבוע של טו'-בשבט, בו חל יום-ההולדת של חדווה, התקיים, כמדי שנה, יום לזכרה של חדווה,
בבית הספר בחצור הגלילית, בו עבדה כיועצת. באותו יום מקבלים תלמיד או תלמידה מלגה צנועה על הצטיינות בעבודת
התנדבות בקהילה. באחד הלילות, לפני שנסעתי לחצור, ראיתי את חדווה בחלום. אני זוכר שבחלום הופתעתי ושמחתי לראות
אותה. כידוע, קורה לא-פעם, שאנשים ומקומות מופיעים בחלום כפי שהם במציאות, יותר במדויק מאשר בזיכרון החזותי
שלנו. כך ראיתי את חדווה – כפי שהייתה בחייה, במדויק, בפרטי פרטים - כפי שכיום אני כבר לא מצליח, למרבה הצער,
לשחזר את דמותה בדמיוני: שמחה, מחייכת, וקורנת.
החלום עורר אותי לחשוב מה הן התכונות או מה הם הקווים הבולטים באישיותה של חדווה, שנותרו חקוקים
בתודעה שלי עד היום. מצאתי ארבעה מקבצים של מאפיינים כאלה. דומה שמה שנותר בזיכרון משתנה עם חלוף השנים, ומה
שנותר לאחר שנים רבות, ייתכן שהוא התמצית, הגרעין, ללא תוספות מִקריוֹת או שוּליוֹת. אני רוצה לשתף אתכם, שהכרתם
את חדווה היטב, ואהבתם אותה כמוני, באותו גרעין של אישיותהּ, כפי שהוא מצטייר בעיני כיום. אתם תבחינו, בוודאי,
שהקווים לא רק מצטלבים אלא גם מנוגדים לעיתים, כפי שהדבר נכון לכל אדם, ועל אחת כמה וכמה לאנשים בעלי מורכבות
ועומק כמוה.
המקבץ הראשון מורכב משמחת-חיים, חושניות, רגשנות והתרגשות, לעיתים על גבול האקסטזה. כמה אירועים
מסוג זה שאני זוכר, קשורים בריקוד: הראשון, הריקוד הסוער והאקסטטי-מעט שרקדנו יחד במסיבה אצלי בבית, ביום בו
נפגשנו בפעם הראשונה, כשכל המשתתפים באותה מסיבה עומדים סביבנו ומוחאים כפיים. האירוע השני היה בטיול שלנו
לספרד, בברצלונה, בערב הופעה של להקת פלמנקו. הרקדנים כבר ירדו מן הבמה, ובעוד הרבה מקהל-הצופים נמצאים עדיין
באולם, עלתה חדווה לבמה והחלה לרקוד. רבים מהצופים הביעו, איש בדרכו, התפעלות מהריקוד המשוחרר והנלהב שלה.
הזיכרון השלישי הוא שחדווה הייתה מבצעת לעיתים הופעת-מחול פרטית בבית, כשאני מהווה את קהל-של-איש-אחד
ובסיום, הייתי מוחה לה כפיים. זיכרון נוסף, הקשור לעניין זה, אותו כבר הזכרתי כאן בעבר: חדווה יוצאת מהרכב בכניסה
לבי"ס בחצור, פרח אדום בידה, והיא מחייכת ומקרינה שמחת-חיים לכל עבר. מתקשרת לכאן גם חוויית העונג לאכול דברים
שאהבה, כמו, למשל, לצאת לחפש שווארמה בשעת לילה מאוחרת, או לבא לחברים, ולאחר שתים-שלוש דקות להכריז:
"וואלה, אני רעבה, מה יש לאכול?". וכך גם היכולת להשתולל, להיסחף, להתפרק, ליהנות מהשתטות, ועוד כהנה וכהנה.
המקבץ השני של מאפיינים קשור לפן שונה ומנוגד שהיה בה - פן של עצב, חשש ודאגה ממה שצפוי, מודעוּת
למציאוּת של רוע אנושי ולפוטנציאל של אסון. אני זוכר ערב, לאחר ששתינו יין, חדווה קמה לרקוד, ולאחר מספר דקות
עצרה לפתע ופרצה בבכי, ללא סיבה נראית לעין. בהזדמנות אחרת, ברגע של אינטימיוּת, שוב התפרץ בכי לא-מוסבר, כאילו
שאת הטוב יש תמיד סכנה לאבד כהרף-עין. חדווה ואני היינו מדברים על הפן הזה שבה. מוזר ועצוב לחשוב על כך לאור מה
שזימן לה הגורל.
המקבץ השלישי סובב סביב חברוּת, השתייכוּת, חברתיוּת ומעורבוּת אנושית-חברתית. חדווה הייתה מתרועעת עם
כל הסובבים אותה ותוך זמן קצר מתיידדת, ומתחבבת על כולם, מאד זקוקה לחברים, חווה את החיים יחד עם אחרים ולעיתים
דרכם. בראש פינה, תוך שנה אחת, היינו מוצפים חברים והבית תמיד המה מאנשים, כל זה הודות לחדווה בלבד.
המקבץ הרביעי כולל את המאפיינים, כנוּת, תמימוּת ופגיעוּת. מכאן נבע אחר הצדדים היפים ביותר שהיו בה:
האמונה באדם ובטוב שבו, תכונה שחדווה קיבלה בבית מההורים, שלמרות כל הרוע, האכזריות והסבל שפגשו בחייהם, לא
איבדו את האמונה באדם. לפעמים מתוך התמימות, הנאיביות, הייתה עלולה להיפגע, בגלל הנכונות לתת אמון, מבלי להעמיד
אותו למבחן לאורה של המציאות. קו זה שבה קשור גם להתמסרות הגדולה שלה לכל מי שטפלה בו, אם היו אלו נערות
במצוקה או תלמידים ותלמידות בביה"ס בחצור, וכן ליכולת להעניק לאחרים שסביבה ולשמח אותם.
לאחר שחוויתי בחלום את שמחת הפגישה אתה, וכאבתי את מה שדהה בזיכרון עם השנים, אני שמח להיווכח
שהרבה עדיין חי וטרי, ואני שמח לשתף אתכם בזיכרונות הללו. תודה שהקשבתם.
: אזכרה בנס ציונה, 17.3.15
השבוע נתקלתי בתמונות מהחתונה שלי ושל חדווה ותמונות נוספות שלה מתקופת החברוּת שלנו. שכפלתי בשבילכם כמה
מהתמונות האלה.
כשהסתכלתי בתמונות, מיד ידעתי מה אומר היום על חדווה: התמונות משקפות כמה וכמה דברים באופן כה ברור וגלוי. הן
כאילו מכריזות בקול רם: אין לי מה להסתיר! הכל גלוי! הכל על פני השטח! מה שאתם רואים זה מה שיש! זאת אני!
התבוננו בתמונות. מה רואים בהן? אגיד לכם מה אני רואה.
אני רואה אמון: אמון באדם וברוחו. אמון בכך שיראו את הטוב שבה, שיאמינו בכוונות הטובות שלה, בטוב הלב שלה,
ובפשטות שלה, יקבלו אותה ויאהבו אותה.
ואני רואה אופטימיות: שאפשר, רצוי ומשתלם לשדר טוב לב, לחייך לעולם, לתת לאחרים ולקבל מאחרים, ש"לא אלמן
ישראל" - יש על מי לסמוך, ואפשר לנוח, להתפנק ולהתערסל בתחושה של חסד ורוגע.
אני רואה אמונה וביטחון שיש לה אישית מה לתת, שהיא מסוגלת לתמוך, להרגיע, לאהוב, להיות אחות גדולה ואמא טובה.
אני רואה שמחת חיים ומאור פנים ואלה קורנים ממנה לסביבתה.
אני רואה נשיות ורוך.
ומתעוררים בי – כמו בכולנו בוודאי – געגועים גדולים.