זו שהתחבאה מאחורי ארון פינתי כשהגרמנים באו לקחת אותה, ולא מצאו, ובמקומה לקחו את אחותה.

זו שבמרץ 42' ניסתה לחצות את הגבול להונגריה, נתפסה, ונשלחה למאסר שם פגשה בפעם האחרונה את הוריה שהביאו לה מעט אוכל.

זו שהגיעה לאושוויץ בקרון בהמות, וראתה מהחלון הקטן את הארובות הגבוהות והעשן הסמיך, והבינה מיד וסיפרה לכולם לקראת מה הם הולכים, למרות שכולם קראו לה משוגעת.

זו שברגע אחד איבדה את זהותה כמו כל חברותיה לטרנספורט, כי הפשיטו אותה מבגדיה, גילחו את שערה, קיעקעו לה את המספר 7376 על היד, ונתנו לה מדי רוסים ישנים.

זו שהיתה צריכה לזרוק יחד עם כולם את הנעלים לערימה הגדולה, אך הלכה לסוף הטור כי ראתה ששם חיילי האססמן פחות בדקו, והחביאה את הנעליים במכנסי הרוסים כי כבר לא יכלה לצעוד יחפה שעות על גבי שעות בעומקי השלג כדי לאסוף ירקות שורש.

זו שאמרה למנהל המשרד בו אחותה עבדה, שהיא אוטודידקט והיא תלמד מהר מאוד להקליד על מכונת כתיבה כדי להתקבל לעבודה במשרד, כי כבר לא יכלה יותר לאסוף ירקות בשלג.

זו שהדליקה נרות כל יום שישי בארון החשמל של המשרד וכיבתה אותם שניה לפני שהאססמן הגיע, כדי להרגיש ולו לכמה שניות את השבת.

זו ששמרה על הסידור שלה והתפללה ממנו כל בוקר וכל עת שיכלה, ורגע לפני שהאססמן השיכור נכנס למשרד ובעט בפח הניירות, זרקה את הסידור לפח והצהירה שמצאה את זה ואין לה מושג מה זה ולכן זה בפח.

זו שחודש לפני פסח כבר אספה קליפות תפו״א כדי לא לאכול חו״ח חמץ בפסח. למרות העובש שהצטבר על הקליפות.

זו ששרדה במשך שנתיים וחצי, יחד עם אחותה אליס, את אושוויץ.

זו שהלכה שלושה ימים ושלושה לילות את צעדת המוות, בקור קשה בתוך שלג ובלי אוכל, ושם איבדה את הסידור היקר לה.

זו שחזרה לבית ריק מהורים, אחות גדולה ושלוש אחייניות שניספו.

זו סבתא שלי! 
סבתא לילי שלי.
שזכתה להאריך ימים ונפטרה בת 93.5 . 
זו שהיתה חדורת אמונה ומלאת אופטימיות, תושיה ותעוזה.
 הגברת מרים הוניג לבית ריינר. ז״ל.

זו שלאחר המלחמה שודכה למשה הוניג שהיה פרטיזן ביערות סלובקיה, והצליח יחד עם אחיו הפרטיזנים להחביא במשך כל המלחמה את הוריהם ושתי אחייניות.

זה שהתחבא בין השאר בחצר של גוי, כש-40 אססמנים הקיפו את הבית וחיפשו אותו ואת אחיו הצעיר שמעון, ודקרו עם קלשון את ערימת התבן ס״מ ממנו. וכשלא מצאו, הציתו את הערימה, והם כבר אמרו וידוי, אבל בדיוק אז הרוח שינתה את כיוונה והם ניצלו בנס גלוי.

זה שלא פספס אף יום בלי להניח תפילין. גם כשהתחבא ביערות וכשחייו היו בסכנה ממשית.

זה שאיבד את אחיו ואחותו.

זה שהיה אחד מתוך תשעה אחים, ושרד יחד עם עוד שישה אחים, חמישה אחיינים וזוג הורים את השנים הקשות.

זה סבא משה שלי!

זה שנשא את סבתא לילי לאישה, כשמהצד שלה, רק אחותה וגיסה היו בחתונה..

סבא משה וסבתא לילי התחתנו ב 1945 במקום בו סבתא גדלה וכ"כ אהבה- בית הכנסת שבעיר פְרֵשוֹב שבסלובקיה. שם נולדה אמא שלי רותי ב 1947. 
ב 1949 הם עלו לארץ באוניה למחנה עולים "שער העליה" שבחיפה ומשם עלו לירושלים.
 לסבתא היו המון הפלות כי גופה היה חלש משנות המלחמה, אך לאחר שמונה שנים של ניסיונות, הצליחה ב"ה ללדת את דוד שלי מנחם.
לסבא וסבתא נולדו אחד-עשר נכדים והם זכו גם לראות נינים. וכולם חיים בארץ-ישראל.
כיום יש להם 33 נינים, כן ירבו, והבכור כבר חייל!

וזה הניצחון הגדול שלהם!!

יהי זכרם ברוך