יום שואה ראשון בלי סבתא.
ועכשיו איך זוכרים?
פעם, עד לפני 4 חודשים, סבתא היתה הזכרון שלי.
סבתא היתה כאן וחייה היו עדות לזוועה, לגיהנום, למה שמוח אנושי לא יכול לתפוס. אבל את סבתא כן, היא היתה
מוחשית וקיימת.
סבתא היתה גם העדות לתקומה, לנצחון הרוח, לנצחון האמונה, העם, המסורת. עדות חיה יומיומית לאופטימיות ותקוה.
גם פניה של סבתא נשאו את העדות - עיניה השקועות בארובותיהן, המוקפות כתמים כהים כשל מי שהתעורר מחלום
בלהות ובתוכן זיק, ניצוץ חיות, שמחה. ושפתיה המחייכות תמיד.
גם ידיה הכילו את הדיסוננס הזה - המספר על הזרוע - ובקצה 2 כפות ידיים עמלות ועסוקות תמיד לא מורמות לעולם , לא
מוותרות.
כל מפגש עם סבתא היה "מיני יום שואה". לא היה צריך להתאמץ, להתכוון, להקדיש זמן לזכרון,
היזכרון פשוט חי איתי, איתנו.
הוא ליווה אותי בילדות. הוא ליווה אותי בביה"ס כשסבתא באה לספר, בצבא, הוא ליווה בביקורים אצלה. בביקורים שלה
אצלינו, מלווה אותי בלילות. צועדת את צעדת המוות בחורשות אורנים בהרי ירושלים , במקום ביערות העבותים של
אירופה. עומדת למסדר במגרש הכדורסל ליד הבית במקום ב"אומשלגפלץ" מרוצף ככיכר בעיר אירופית,
וקלגסים במגפיים כהים וגבוהים ללא פנים, ללא שמות. תפאורה ארצישראלית ושחקנים זרים.
הזיכרון היה שם כל הזמן. בסיפורים, בשירים, בתמונות ואפילו רק במבטים למספר על הזרוע או לתוך עיניה של סבתא
שלי.
ועכשיו, סבתא מתה ולמרות שהזיכרון הוטבע בי ואולי אפילו עבר בגנים,
עכשיו, סבתא לא כאן ואני לא יכולה "לקפוץ אליה" ולדעת שזה יהיה יום הזכרון שלי .
עכשיו, כמו כולם, אני צריכה לעמוד בצפירה, ולחשוב עליה ולדמיין אותה.
כי אני כבר לא יכולה לראות אותה באמת, לא יכולה לגעת בה, לנשק אותה או לתת לה יד.
ולא להציץ למספר, ואני אפילו כבר לא בטוחה שאני זוכרת את סדר הספרות שכ "כ הרבה פעמים החלטתי לנצור אותן
בזכרוני.
השואה הפרטית שלי איננה.
עכשיו נשארו לי רק הזכרונות משתיהן – מסבתא ומהשואה שלה,
ואיך אעביר את הזכרונות לבנותי?
איך הם ידעו מה היה שם בלי לשמוע את זה מסבתא, לשמוע ממנה, שהיתה שם, שעברה את כל מדורי הגיהנום ולמרות
הכל שרדה והקימה חיים חדשים שאנחנו ההמשך שלהם אבל איך נמשיך בלעדיה? לזכור הכל באותה בהירות, באותה
מוחשיות?
האם הזכרונות שלי יספיקו?
האם הפטור שנתתי לעצמי מלראות סרטים קשים, מלקרוא ספורי זוועות, כי היתה לי השואה שלי, החיה לצדי וממחישה
וממחיזה ומגיעה גם בסתם ימים של חול ולאוו דווקא ביום הקולקטיבי , אינו תקף יותר,כי השואה הפרטית שלי מתה
עכשיו?
האם אמא שלי תלך בעוד כמה שנים לתת עדות בביה"ס על מה שעברו אמא שלה ואבא שלה ואחריה אני שלא היינו שם
אבל עוד שמענו את זה ממקור ראשון?
ואח"כ מה? איך ידעו הבאים? איזה זכרון ישאו ילדינו?
האם נצליח להטביע בהם את הזכרון? כמו שעשתה סבתא?
פעם, לפני ארבעה חודשים, עוד היתה לי סבתא שיכלה לספר וכמה שקשה היה לשמוע שעברה את כל מה שעברה, אי
אפשר היה שלא.
אבל סבתא שלי מתה, לפני ארבעה חודשים.
בצעדת מוות פרטית משלה ובעצם בצעדת נצחון לוותה סבתא שלי , בת ה- 93 , הישראלית, דוברת העברית, אל קברה
בירושלים – בירת ישראל, ע"י שני ילדיה, אחד עשר נכדיה, תשעה עשר ניניה, אשר גרים כולם בארץ ישראל ומנסים
להמשיך את דרכה בדרכם ולהחיות את זכרונותיה בזכרונותיהם ,
וגם אני.



12/04/10