היהודי האחרון של פרשוב

מאת אלחנן ריינר

ר' לייזר פוקס, שוחט וחזן, מתפלל



  
  









 

 

 

 

מעטים היו ספרי חסידות בספרייתו של אבי. הבריח התיכון בספרייתו הגדולה, ספרייה של תלמיד חכם מובהק ואוהב ספר, היה, אין צריך לומר, ש"ס וילנא גבוה, כהה וכבד, משומש מאוד אך שמור היטב, שהכל נסב סביבו. משני צדדיו ניצבו פרשני התלמוד לדורותיהם - "ראשונים" ו"אחרונים". אליהם נצמדו, בוהקים משימוש,

 

























​אך הוא לא חצה את הגבול. נאמן למסורת הלמדנית של בית אבותיו, עסק כל ימיו בתורה הנגלית. שנים אחדות לאחר מותו היה עלינו לפרק את הספרייה ההיא, שבצלה גדלנו ואשר שוב לא ניתן היה לשמור עליה. זו היתה כף החול האחרונה על קברו של אבא. בכך הושלמה הסתלקותו. לא רק גופו, עתה גם רוחו פנתה לה ושבה למקומה. עתה, עם צאתם של אחרוני הספרים שוב לא נותרה רוח בין הקירות והבית שב והיה כאחד הבתים.

באחד מאותם ימים שבהם מיששנו בידינו ספר אחר ספר, מצאנו את ספר "נועם אלימלך". גילויו של ספר חסידי בספרייתו של אבא לא צריך היה לעורר הפתעה. הפתעה לא, אבל תשומת לב כן. מה עוד שאף אחד מאתנו, שהשתעשענו בספרייתו מנעורינו, לא ידענו על קיומו בתוכה. אוהבי ספרים מכירים את הרגע הזה היטב. את התחושה, או אולי את הזרם העובר בהם, שעה שהם כבר יודעים או רק חושדים שבספר המסוים הזה שהם נוטלים עתה לידיהם יש משהו אחר, מיוחד, שעדיין לא ברור בדיוק מהו, אבל אין ספק בקיומו.

הדפדוף בספר המרוט, המהוה, המעוקם הזה, לימד שמדובר במהדורה כמעט חסרת ייחוד. זה לא היה "דפוס ראשון" מלבוב תקמ"ח (1788), שסימניו הם ה"כוכבים". את מקום הנקודה בסופי משפט תופס במהדורה זו כוכב. היו מבין החסידים שראו בכוכב ציון למקום שבו היתה לר' אלימלך עליית נשמה או גילוי אליהו. לעומתם היו חסידים אחרים, "משכילים" כביכול, שביטלו בעקימת פה או בתנועת יד רעיון שכזה, אך ללא הועיל. בשל מסורת זו היו מהדורות מאוחרות שחיקו את המהדורה הראשונה בדיוק, דף לדף, כוכב לכוכב.

כזו בדיוק היתה המהדורה ההיא, שבה אנו מדברים. לכאורה עוד אחת מעשרות המהדורות שנדפסו עד להדפסתה, אך לא: "עתה הובא לבית הדפוס, כפי שנדפס בדפוס הראשונה שנת תקמ"ח". זו היתה עוד "מהדורת כוכבים". המו"ל היה מוכר ספרים מטרנוב, שבחר להדפיס את הספר לא הרחק, ב"פאדגורזע אצל קראקא, שנת תרס"ד לפ"ק", היא שנת 1904. פודגוז'ה שמעבר לוויסלה היתה פרוור בעל חותם חסידי מסוים. משפחות חסידיות רבות שהתגוררו בו צבעו את הרחובות בצבעיהן, ונופו נוקד בשטיבלעך ובקלויזים. בתי הדפוס שם הדפיסו, מטבע הדברים, ספרי חסידות רבים, ובכללם גם את "מהדורת הכוכבים" הנזכרת, שאחד מעותקיה נתגלגל בסופו של דבר לבית אבי. מוכר הספרים הטרנובאי, שכמו רבים מעמיתיו באותם דורות שלח ידו גם במו"לות, והמדפיס הקרקובאי הפליאו לחקות את המהדורה הראשונה והוציאו מתחת ידם "נועם אלימלך מיט שטערנלעך", כלומר עם כוכבים, ממש בדמותה שלה ושל שאר המהדורות שהחרו אחריה.

מהדורה שכזאת לא נוצרה מתוך חיפוש אחר האותנטי. המהדורות ששיעתקו את המהדורה הראשונה נתפשו כמין רליק שלה, כאילו יש בהן משהו ממנה ששרד עד אליהן. ואילו היא עצמה - כביכול היה בה משהו מן הצדיק המת, שמת עוד קודם שנדפסה. כאילו משהו מעליות הנשמה, מגילויי אליהו, הסתנן מבעד לכוכבי הספר. מכאן קצרה היתה הדרך לגלות את סגולות המרפא שלה. לכאורה התפרסם הספר המכוכב כסגולה לנשים המקשות בלידתן, והיו שנהגו להניח את הספר למראשותיהן. אך למעשה היה לבבואת דמות דיוקנו של הצדיק, לדמות איקונין שלו, ששימשה את החסידים שרצו בכך במצוקתם. היו שהניחו את הספר למראשות חולה, כל חולה אנוש במשמע, והיו שטמנו בין דפיו את מצוקותיהם כתובות על פתקים - "קוויטלעך", וחשו כאילו חפנו אותם במו ידיהם בכף ידו של הצדיק.

לא היה ספק כי הספר ההוא, שנשלף מן המדף ההולך ומתרוקן, לא רופט כפי שרופט בידיהם של קוראים בלבד. לא היה זה ממין הריפוט של סידור תפילה שדפיו מצהיבים בשוליהם מרוב שימוש או דפדוף יתר. זה היה ריפוט של הספר עצמו, שניכר היה דווקא בכריכה, ולא בדפיו המתחלפים. את זאת עוללו לו אנשים במצוקתם, שהחזיקו בו כמו בקרנות המזבח. אגב הדפדוף בספר המתפרק נמצאו בו ה"קוויטלעך": דפים קטנים, כתובים בצפיפות, משוננים בראשם; דפים תלושים מפנקס מן הסוג הנפוץ ביותר.

עתה נכנס לענייננו היהודי האחרון. שנתיים לאחר הוצאתו לאור קנה את הספר, הרחק מקרקוב, בסיגט שבהונגריה, "הק' (=הקטן) אליעזר בלאא"מ (=בן לאדוני אבי מורי) משה פוקס שליט"א, שנת תוס"ר (=תרס"ו (1906) יצ"ו (=ישמרה צורה וגואלה) סיגט". כמנהגם של בני עלייה הזדרז רוכש הספר והוסיף בצד שמו גם את הנוסחה הבאה: "קניתי מהוני לכבוד צורי וקוני בבית מ"ס (=מסחר ספרים) של ר' יעקב ג' וו'". מן הרב הפרופסור דוד הלבני, תלמיד חכם מופלג מגידוליה של סיגט, למדתי שהכותב כיוון לחנות ספרי הקודש של ר' יעקב גרינוולד, שפעלה שם עד לחורבנה.

ר' לייזר פוקס נולד בסיגט ב-1888 למשפחה חסידית של חסידי ויז'ניץ. בזמן שרכש את ה"נועם אלימלך" היה בן שמונה-עשרה. מן הסתם היה עדיין בחור ישיבה צעיר ערב נישואיו, וכמנהגם של רבים מבני סביבתו וזמנו ראה את ייעודו כ"כלי קודש", כשוחט אך גם כחזן. הדעת נותנת כי מצא את עצמו בפרשוב בעקבות נישואיו לבת המקום או הסביבה הקרובה. יש גם להניח כי הדבר אירע זמן לא רב לאחר שרכש את הספר, עוד קודם למלחמת העולם הראשונה, בזמן השלטון האוסטרו-הונגרי, שהרי אין להניח שהשתהה הרבה עד שנישא.

את עיקר ימיו עשה כשוחט בפרשוב, עיר קברות אבותי. שלושה שוחטים היו שם, בקהילה שמנתה על כל זרמיה סמוך לשואה פחות מחמש אלפים יהודים. שלושתם גם היו חזנים. שניים מהם, ר' חיים לאואר ור' חיים יונאפ, שירתו בקודש בבית הכנסת האורתודוקסי הגדול, מן היפים בבתי הכנסת במזרח סלובקיה, בעצם בסלובקיה כולה. לא ר' לייזר. הוא דווקא היה חזן - לא רק חזן, גם גבאי - בבית הכנסת "הקטן". קטן יחסית, אך זו היתה גם מעלתו: בימות החורף נקל היה לחממו, שלא כמו את אחיו הגדול, ועל כן רבים מחברי הקהילה בחרו לנטוש בימים הקרים את הגדול והמפואר לטובת הקטן.

אלו היו ימיו הגדולים של ר' לייזר שהיה לחזן בית הכנסת ששיחקה לו שעתו. מילדותי שמעתי את אבי מדבר באהבה רבה בשבחו של ר' לייזר פוקס. כמו אצל שאר ילדי תלמוד התורה ובית הספר היהודי, שפעלו שניהם בחצר בית הכנסת האורתודקסי, תפס ר' לייזר מקום מסוים גם בעולם ילדותו ונעוריו של אבי. הוא מדבר ואמי נענית כנגדו. הוא מספר ואמי מחייכת כמי שזיכרון רחוק ונעים חולף בראשו. גם מדודי, רבי גרשון קנאי, שמעתי בשבח חנו של השוחט שאותו ראה פעם אחת בלבד, לפני למעלה משבעים שנה, בערב שבת בבית סבי, בחגיגת אירוסיו לבתו, היא דודתי אחות אבי. הוא זכר אותו בדיוק כך. לבביותו היא שעמדה לו. גיורא עמיר, שישב כילד בצד אביו ב"מזרח" בית הכנסת הקטן, סמוך ל"תיבה", זוכר שר' לייזר החזן נתן את דעתו עליו בשעת התפילה, כאל ילד מול המולת המבוגרים. הרב יהודה ליכט, בחוברת קטנה שכתב על העיר ועל הקהילה שבה גדל, מזכיר את ר' לייזר פוקס בתוך המרחב האמיתי שלו - בחצר בית הכנסת. שם, בקצה החצר, שחט, שם עבר לפני התיבה ושם עברו לפניו בני הקהילה כבני מרון. שם גם גר, בדירה קטנה מעל "בית המדרש של הספרדים", משמע של החסידים המתפללים "נוסח ספרד":

"בחצר הגדולה מרוכזים היו רוב מוסדותיה (של הקהילה) במעגל, כאשר בפנים המעגל מגרש רחב ידיים (...). דרומו של המגרש תפוס היה על ידי בית הכנסת הגדול, בניין לתפארת, בנוי בסגנון אוריינטלי נהדר (...) בערבי שבתות ובערבי ימים טובים לאור מאות נורות כאשר בקעה תפילה זכה ממאות פיות המתפללים ובראשם החזנים מטיבי השיר ר' חיים לאואר ור' חיים יונאפ הי"ד היתה הרגשה שאין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים. במערבו של המגרש, ממול לכניסה לבית הכנסת הגדול, השתרע (...) בית המדרש של הספרדים, ועזרת הנשים וכן התלמוד תורה על שלוש מחלקותיו. בין הבניין הזה לבין השער המערבי עמד בית המדרש שהיה מכונה 'בית הכנסת הקטן', ובו הנעים בניגונים של חסידי ויז'ניץ השו"ב ר' אליעזר פוקס נעים ההליכות, את תפילת השבת".

כתובת בעלות על ספר, משפט בודד בספר זיכרונות המופץ במעגלים צרים בהדפסת מכונה, מעט זיכרונות שבעל פה: זה מה שנותר מחייו של ר' אליעזר פוקס, בכך מתמצים לכאורה מאורעות חייו הגלויים. חייו היו שזורים בחיי הקהילה שהוא היה אחד מ"משועבדיה". לולא זאת לא היה נודע דבר על האיש, חייו היו כלא היו, כמו חייהם של המוני יהודים אחרים שלא נותר מהם דבר, שלא נותר מי שיספר שהיו. הם, נשותיהם, בניהם ובנותיהם היו כלא היו בבוא הגל הגדול לשוטפם. אחריו הכל נראה חלק, תמים, ורק גל מקרי פולט לעתים לחוף שלנו שבר של זיכרון הספינה הגדולה שנטרפה. פולט, שב אל מקומו, והכל שב כשהיה, ושבה הרוח אל האלהים אשר נתנה.

בשלהי חורף תש"ב החלו הגירושים מפרשוב. ראשונות היו הנערות. במארס 1942 החלו אנשי משמר הלינקה לתפוס נערות שנשלחו לפופרד הסמוכה, וממנה עשו כעבור ימים ספורים את דרכן לאושוויץ. אחריהן הגיע תורם של הצעירים הרווקים, ובימי ראשית הקיץ, בשלהי אייר, בחודשי מאי-יוני, החלו להישלח המשפחות. תחילה הן נשלחו לדמבלין-אירנה הסמוכה ללובלין, והנותרים בחיים, ואלו היו מעטים, נשלחו כעבור חודשים אחדים למחנות המוות. המגורשים נרשמו בדייקנות על ידי פקידי "המרכז היהודי" בעיר. בידינו איפוא רשימות מדויקות, אלפביתיות, של המגורשים לשמותיהם, שנת הולדתם, ומועד שליחתם צפונה, לפולין, בדרך כלל לאושוויץ.

אחרי שני ימי הגירושים הגדולים, "במ"א לספירה שנת תש"ב" משמע ביום הארבעים ואחד לעומר שהוא לעולם יום כ"ו באייר, שחל באותה שנה ביום רביעי 13.5.1942, בעצם ימי האימה, נטל ר' לייזר פוקס, חזן, שוחט ובודק דקהילת קודש פרשוב את פנקסו, פנקס כיס קטן, ופנה לבוראו בתמימות ובשפה רכה, שהרי כך היתה דרכו:

ב"ה פרעשוב יצ"ו (=ישמרה צורה וגואלה) מ"א לספירה שנת תשב לפ"ק

אליעזר בן דבורה לישועה בנוב"ג (=בנפש ובגוף) ולהצלחה בכא"י (=בכל אשר יפנה)

ולישועה כלליות ישראל השי"ת יעזור לצרות ישראל

לרצות ויתהפך לנו השי"ת הצרות ישראל מיגון לשמחה

ומאפלה לאור גדול ומשיעבוד לגאולה ונאמר אמן בשיר גדול

וחדש אמן. זוג' (=זוגתי) באבא קריינדיל בת מלכה לברה"ג ול(ר)פ"ש

על רמ"ח עב'(!) ושס"ה גיד' ושתהי' אם הבנים שמחה השי"ת

יזכינו לגדל בנינו ובנותינו בזיוויגים הגונים בשמחה

ולראות מהם דור ישרים יבורך אמן.

ב' מתת-צבי לברה"ג ולהנצל מפגעים ופחדים רעים

ויזכו לאור תורה וגדולה במקום אחד אמן

ב' אסתר לברה"ג ולהנצל ממכשולים ופחדים

ופגעים רעים ומקרים רעים ולא יוכלו להרע לה

בשום אופן ואופן כלל וכלל ויזכה להשיב להוריה

ב' (=בלי) שום פג(ע) ופגם. ב' התאומים שרה רחל ואחותה

דינה לברה"ג ויוצלו ממכשולים ופחדים ופגעים,

ומקרים רעים ח"ו ויזכו להשיב לב אבות על בנים

ולב בנים על אבותם בשמחה ובששון ובכל טוב

והשי"ת יעזור לנו עם אחב"י בישועה כלליות

ויבשר לנו בקול מבשר ואומר המבשר בקול צהלה

ורינה במהרה משיח בן דוד בא ויגאלינו גאולת

עולם וקבץ נדחינו בארבע כנפות הארץ לארצינו

בקיבוץ גליותינו עם כל נדחים מאחב"י (=מאחינו בית ישראל) ובכהרף

עיין ולראות בנקמת דם עבדיו השפוך וראו

כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עלינו בזכות הצדיק בעהמ"ח

ספר הקדוש נועם אלימלך ז"ל ויעורר רחמים על כל ישראל אמן.





סיים לכתוב, תלש את הדף מן הפנקס, פתח את ה"נועם אלימלך" המכוכב שליוה אותו מנעוריו ועד הנה זה שלושים ושש שנים, והניחו בין תורותיו של ר' אלימלך לפרשת במדבר, פרשת השבת הקרובה, "שבת מברכים" שנתקללה, ששמה נקרא על אותו שבוע. ולא נחה דעתו. עוד באותו היום נמלך וכתב פתק נוסף, באותה רוח, וטמנו באותו הספר ובאותו המקום. למחרת, ביום חמישי, "מ"ב לספירה" החל לעולם בכ"ז באייר, נסע לברדיוב העיר היפה. שם התגוררה בתו הבכורה דבורה, שהיתה "מעוברת". הוא כותב בברדיוב "קוויטל" נוסף, שלישי במניין, ובו התפלל על בתו. גם אותו טמן בין דפי ה"נועם אלימלך", כמנהגם של חסידים במצוקתם עוד מימים טובים מאלה.

בפתקאות מונה האב אחד לאחד את בני משפחתו ומבקש עליהם רחמים בשעת הסתר הפנים. בו עצמו ובזוגתו באבא קריינדל החל ובצעירה שבבנותיו כילה. ביקש רחמים על בנו מתת (קרי: מתס, קיצור של מתתיה) צבי, שינצל "מפגעים ופחדים רעים", משמע שיינצל מן הגירוש. הוא נמצא איפוא עם הוריו. על אסתר בתו הוא מתפלל ש"לא יוכלו להרע לה בשום אופן ואופן כלל וכלל, ויזכה להשיב להוריה בלי שום פגע ופגם". היא כבר נתפסה וגורשה, ונמצאת מחוץ להישג ידם של אביה ואמה. כמותה גם שתי אחיותיה התאומות, הצעירות ממנה, שרה רחל ודינה שאביהן מתפלל עליהן ש"יוצלו ממכשולים ופחדים ופגעים ומקרים רעים ח"ו, ויזכו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם בשמחה ובטוב לבב". גם הן כבר נלקחו לעמוד לגורלן. שלושתן, כך יש להניח, נשלחו לאושוויץ במשלוח הנערות עוד בשלהי מארס. לדבורה בכורתו, נושאת שם אמו, הנשואה לאיש, לקלמן מברדיוב, והיא הרה, הועיד האב, כזכור, קוויטל לעצמו, ובו התפלל "שתלד זש"ק (=זרע של קיימא) בניקל כמשחל בניתא מחלבא" (="בנקל, כמשיכת שערה מן החלב") ו"שהשי"ת יעזור לה שתשב בביתה ולא יוכלו להובילה בגלות המר הזה למדינת(!) אחרת ח"ו". ככל תפילותיו, גם זו לא עלתה לרצון.

ר' לייזר פוקס כותב לכאורה בקשה לצדיק. אך לא, הוא כותב תפילה. מקור תפילותיו של יהודי חרדי פשוט לכאורה, שוחט, חזן, הוא בכאביו שלו, בחרדותיו לגורל משפחתו שחלקה כבר עשה את דרכו אל מעבר לקרפטים מזה, לאושוויץ. את תפילותיו הוא מנסח בדרכו, הקרובה למטבע שטבעו חכמים אך שונה; טביעת אצבעות קלה העושה אותה לתפילתו שלו. חזן בית הכנסת הקטן של פרשוב לוקח את יגונו, ועושה אותו לתפילה על קץ הרוע הנגלה: "ונאמר אמן בשיר גדול וחדש. אמן".

ביום תשעה ביוני 1942, קרוב לחודש אחרי שר' לייזר פוקס טמן את שלוש הפתקאות שכתב בין דפי הספר "נועם אלימלך", מופיעים ברשימות המגורשים מפרשוב, בני הזוג קרולה, ילידת 1892 ולזר פוקס, יליד 1888. מקצועו - חזן.

ארבעים ושמונה שנים בדיוק אחרי שר' לייזר פוקס כתב בהמיית לבו את תפילתו על שלום משפחתו ושלום "כלליות ישראל", ביום שבת קודש פרשת בחוקותי, מ"ב לספירה, החל לעולם בכ"ז אייר, בשנת תשנ"ח, בירושלים, נפטר אבי. כל ימיו הוא נשא בתוכו את יגונו על חורבן בית אביו בעיר מולדתו.